טקס הזיכרון השנתי לחללי חטיבת הצנחנים נערך בשבוע שעבר (חמישי) באנדרטת הצנחנים, בראשות מפקד פיקוד המרכז, אלוף אבי בלוט, ובהשתתפות משפחות שכולות, מפקדים וחיילים בעבר ובהווה של החטיבה.
"שמי הוא אבנר כהן, אח שכול", אמר נציג המשפחות השכולות, אבנר כהן, אחיו של סמל אדי כהן זכרונו לברכה. "תואר מכובד שכזה שאף אחד לא רוצה לזכות בו. אדי נפל בקרב קשה בערב תשעה באב, 2 באוגוסט 2006, חודש בדיוק לפני יום הולדתו ה-19, והפך לחלל הצעיר ביותר במלחמת לבנון השנייה. שכול זה משהו שנולדים אליו 'בהפתעה' – ללא הריון או צירי לידה, ללא הכנה מוקדמת למועד או לאופן. זה אחד מאותם דברים בחיים שמגיעים ללא הזמנה, וללא יכולתך להשפיע עליהם."
"הסיפור המופלא שלי מתחיל בשיחה ממפקדי, שביקש ממני להצטרף למילואים של 100 ימים בדרום לבנון. כשקלטתי איזו חטיבה ובאילו תאריכים מתבצע המבצע, לא יכולתי לסרב לסגור את המעגל שהמקום הציג לי, אותם תאריכים באותו גזרה עם אותם כוחות בדיוק, רק עם הפרש של 20 שנה."
"20 שנה אני חי את לבנון", הוסיף נציג המשפחות השכולות, "את הכפרים, את השבילים, ואת השמות – הכל מקטעי סיפורים ותמונות בודדות. 20 שנה אני מנסה לחלץ כל פיסת מידע שתייצר לי רצף זיכרונות מהחוויות האחרונות בחיים הקצרים מאוד של אחי הצעיר, אדי זכרונו לברכה. פתאום, אחרי 20 שנה, זכיתי לחוות ממקור ראשון, לא רק דרך תמונות וסיפורים, את אותם נופים ואותן חוויות. באמת צנחן רגיל. וזה הרגיש לי כל כך טבעי."
"אבל יותר מכל, זכיתי לחוות את החטיבה האדומה מקרוב בכל הדרה – החטיבה שאדי כל כך אהב."
"משפחות יקרות", אמר מפקד חטיבת הצנחנים, אלוף-משנה רועי צביג-לביא, "עבורנו, יקיריכם אינם שמות חרוטים באבן, וגם אינם רק תמונות על לוחות זיכרון. הם אנשים שאיתם חלקנו את האבק, את הצחוק ברגעים קשים, את הפחד, ואת תחושת השליחות. הם אחינו, חברינו, ופקודינו שהותירו חלל עצום ובלתי ניתן להחלפה."
"העבר אינו כובל אותנו לאחור – הוא נותן משמעות למסע שאנו עוברים היום. כל לוחם צעיר שמקבל את הכומתה האדומה מקבל לא רק בד וסמל, אלא את המורשת של אלו שנפלו למענו. אנו מחדשים את עצמנו – כי אנו זוכרים. אנו מחזקים את עצמנו – כי אנו לומדים מדרכם. ואנו ממשיכים לפעול ולנצח – כי חיינו חובם להם. אני מברך את הנופלים, ומחבק אתכם מקרב לב, משפחות יקרות. יהי זכרם ברוך.
